אומנות בעץ > מאמרים
  • זמן ויעילות (סיכום דברים של טליה בערב סיום שנת הפעילות 2006-2007)
  •  -------------------------------------------------------------------------------------------------

  • זמן ויעילות
    (סיכום דברים של טליה בערב סיום שנת הפעילות 2006-2007)

    עבדי הזמן עבדי עבדים הם, רק עבד ה' הוא לבדו חופשי (ריה"ל)
     
    בחיפוש שלי אחרי מילים איתן אוכל לסכם את השנה, מצאתי את עצמי חושבת על מה מביא כל אחד מכם לבא מדי שבוע לבית המלאכה, להתמיד,שנה אחר שנה, להקדיש זמן וכסף...
    וזה למרות שבחורף קר ולפעמים דולף ובקיץ חם והחרקים חוגגים,
    למרות שהכל תמיד לוקח יותר זמן ממה שציפיתם ויוצא פחות מושלם ממה שקיוותם
    ולמרות שאפשר לקנות, אם באיקיאה ואם אצל קסטיאל.
     
    יש לי, מה שאני רואה כזכות, ההזדמנות לפגוש כל אחד מכם, לאורך השנה, בשלבים השונים של תהליך היצירה, עם עליות וירידות, עם רגעים של חזון והתלהבות ועם רגעים של אכזבה וריפיון. דרך המפגש הזה למדתי לא מעט עליכם (לא ככלל אלא כפרטים) ועל עצמי ואולי על החיים בכלל.
     
    מה ראיתי?
    ראיתי מצד אחד, קושי לוותר על עמדת שליטה וידיעה (בייחוד לאלו שהיו בתפקידי ניהול ופיקוד), יותר אופיני לגברים,
    וראיתי מצד שני, קושי לוותר על עמדת תלות (לאלו שהיו רגילים שיש מישהו אחר אליו ניתן להעביר את האחריות), יותר אופיני לנשים,
    ראיתי את הקושי לקבל, כל אחד ואחת, את הגבולות של עצמם
    וגם ראיתי סיפוק וחדווה על הגילוי של הגבולות המוכרים הולכים ונפרמים ומתרחבים ועל הגילוי של יכולות וכישורים שלא היו קודם.
     
     
    בחרתי להתמקד בשתי מילים: זמן ויעילות, מילים העוסקות באספקטים הפחות ארציים של הפעילות בבית המלאכה

    מה זה הזמן הזה שאליו אני מתייחסת?
    זה לא הזמן שנמדד בדקות ושעות, זה זמן שנמדד, אולי, במישקע שהוא משאיר אחריו, בחוויה שהוא משאיר בזכרון, בחיות המתמשכת שלו.
     
    אם ניזכר לרגע בשנות הילדות, שמבחינת זמן קלנדרי הן קצרות, יחסית לחיינו כבוגרים,
    זכרונות מהשנים האלו נושאים טעם של רעננות, של חדווה ופליאה מהחיים, של אומץ ועונג מהתמודדות עם אתגרים, של תקוות וחלומות. אין בזכרונות האלו זמן שנמדד על שעון.
    ההורות, ואולי גם הסבאות והסבתאות, הן כניראה הזדמנויות לשוב ולגעת באותה חוויה שאינה אחוזה בסד הזמן.
     
    טיולים בארץ ונסיעות לחו"ל, שהפכו לחלק שכיח בשגרת החיים, הם עוד דרך של חיפוש אחר רגעים עם רשמים חדשים, יותר רגשיים מאינטלקטואליים.
    אנחנו נכונים לטוס אלפי קילומטרים, להקדיש שעות להמתנות מייגעות, להוציא סכומי כסף גדולים, על שום מה ?
    מה יש בכוס תה מתוק מול זריחה במדבר או בטרק באלפים שבסופו יש בעיקר התכווצויות שרירים ? מה יש בכפר שכוח אל, דל ופרימיטיבי, בנוי בעבודת יד, מקש ובץ וכיוצא באלו ? 
    מה זה הגעגוע התמוה למה שקרוב לטבע, שעשוי בעבודת יד, עבודה המבוססת על מסורת מקומית, תוך שימוש בכלים פשוטים ובחומרים שהטבע מספק בסביבה הקרובה, עבודה מעשה ידיהם של דורות של בעלי מלאכה ואומנים נעדרי תהילה אישית, בני המקום ?
    ברגעים שאנחנו מחפשים במסעות האלו, אנחנו רוצים לגעת במשהו שניתן אולי לקרוא לו אמת, או אמא אדמה, משהו שיושב עמוק בבטן.
     
    אלא שהזמן הזה, הרגעים היקרים האלו, שניסוחם כל- כך אמורפי ושהאחיזה בהם כל-כך חלקלקה, נתקלים בהתנגדות נמרצ ומבוצרת מצד היעלות שבוחנת הכל בהישגים מדידים ויצוגיים.  
    כשאני עובדת בנגריה נידמה לי ששני יצורים קטנים יושבים לי, כל אחד על כתף אחרת. גם לכם. לאחד אני קוראת, לצורך העינין, שדון המלאכה. הוא מזמין לשקוע בעבודה, להתנתק, מהעולם שבחוץ ומהפטפטת שבפנים, להתחבר לכלים ולחומר ולעבוד בשקט ובשמחה ובאורך רוח. להיות אני והעשיה וזהו.
    ואילו האחר, לו אני קוראת שדון היעילות, ניראה קצת כמו הארנב ב"עליזה בארץ הפלאות", הוא נושא בידו שעון ענק, המתקתק בקול. הוא מודד את הזמן, מול התפוקה, מול האיכות, מול האחרים, הוא בוחן את היעילות ורוטן באי נחת, כל הזמן.
     
    גם אצלכם, אחרי שלש שעות של עשיה אינטנסיבית, פחות או יותר, פרודוקטיבית, פחות או יותר, מספקת, פחות או יותר, ברגעים של איסוף חלקי העבודה המתהווה, ניצבים להם שני השדונים, מזה ומזה ומסכמים.
    האחד נאנח בשביעות רצון, שמח על המיומנויות הגדלות, שמח באנרגיה מחד ובלאות מאידך שנצברו בגוף, הוא מחייך לעצמו על השעות בהן נשכח העולם שבחוץ, והוא היה כולו מרוכז ונוכח ושקוע בעשיה, הוא וכל גופו וישותו של בעל הכתף עליה הוא יושב.
    ואילו חברו, שולח מבט תזזיתי ובוחן, לשעות שחלפו, מעריך, מה הושג, מה הוספק, האם הזמן נוצל היטב או שמא בוזבז. לעיתים הוא מציץ במבט מאשים באחרים, ש"הפריעו לו" להתקדם. ובהקשר הזה, שדון היעילות נוטה לקבל את המגבלות של "בעל הבית", אבל לספוג את הקצב של האחרים הרבה יותר קשה לו.
     
    בשלבי העבודה הראשונים, שלבי הכנת החלקים יש תחושה ש"לא רואים את הסוף", שצועדים במקום. עוברת פגישה ועוד אחת ועוד אחת וערימת החלקים חסרי הצורה עומדת בעינה. בימים האלו שדון היעילות רוטן ללא הרף. ואילו שדון המלאכה, שקוע כולו בעבודה, שואב סיפוק מהתהליך.
     
    כשסוף סוף מוכנים כל החלקים ומגיע רגע ההרכבה, פתאום יש חדווה באוויר, סיפוק והקלה. ניראה שבכל זאת יש סוף ויהיה רהיט.
    שדון היעילות נושם לרווחה וגם שדון המלאכה משפשף את ידיו בסיפוק, רגע של פיוס.
    ובכל זאת צריך להדביק וללטש ולמרוח לכה וללטש שוב ולצבוע שוב. בשלב הזה שוב מתחממת הגיזרה.
    שדון המלאכה; השעות המדידות אינן מעינינו ואפילו יפי המוצר אינו ראשון בסולם העדיפויות, הוא מחפש מה שנהוג לכנות "זמן איכות".
    לעומתו, שדון היעילות קצר הרוח, שכבר ראה את הסוף, לא מבין מה שוב לוקח כל-כך הרבה זמן. הוא מבקש קיצורי דרך, תובע להציב לוחות זמנים.
    אפילו בסוף, רגע לפני שהמוצר הגמור, יהא אשר יהיה, מועמס לרכב בדרכו לביתו החדש, מזדעק שדון היעילות וטוען ורוטן, "שזה לא יצא בדיוק כמתוכנן, שיש פגם פה ושם, שלא הכל מושלם וכו'"...
     
    שדון היעילות הזה, על מה הוא מתרעם, מהי היעילות אותה הוא מבקש ?
    יש חוסר יעילות שאינו ראוי, הכוונה לעצלות, לבטלה, להימנעות מהתמודדות, לרביצה מול הטלוויזיה במבט אטום,
    אבל במסלול העשיה, גם כשיש עיכובים ומהמורות, זה לא אותו חוסר יעילות.
    לכל אחד מאיתנו יש רגעים ושלבים שקשה, לא ברור, לא מצליח, מתסכל.
    יש לנו מידה של אורך רוח וסלחנות ביחס למגבלות של עצמנו אבל לא תמיד יש לנו הנכונות להישאר עם הקושי, לנסות להתמודד, לבד, להעיז לטעות. כאילו אנחנו חוששים ממה יאמר הרודן הקטן, שדון היעילות.
    אלו רגעים חשובים.
    ואעיז לומר שכשהרגעים הקשים האלו הם של מישהו אחר, אבל הם מעכבים את ההתקדמות שלנו, אז קשה הרבה יותר להסכים ולספוג אותם.
    וגם אלו רגעים חשובים.
     
    בכל אופן, כשחולפים הימים ו"תג המחיר" שעל המוצר דוהה, נשכח קוצר הרוח ונשכחת מחאתו של שדון היעילות. הלב מתרחב שוב ושוב בשעת התבוננות או שימוש במוצר, או כשבני משפחה וחברים מתפעלים.
    כניראה ששדון המלאכה יודע וזוכר את זה עבורנו.
     
    אנחנו כל-כך שבויים של מושג הזמן כפי שהוא מוגדר בחברה המערבית. צריך להגיע, צריך להספיק, צריך להציג תפוקה.
    תמיד חשוב לדעת מה השעה, עוד כמה זמן נותר עד ש...
     
    הזמן הוא ללא ספק משאב יקר, זמננו עלי אדמות קצוב.
     
    ניראה לי שהשאיפה שלנו צריכה להיות לאותם רגעים, קצרים ככל שיהיו, שבהם אנחנו חווים, עם עצמנו, קצב התנהלות שקט יותר, מעין אוויר פנימי נקי יותר.
     
    ברגעים האלו יש נטישה, זמנית- רגעית, של איזו פסימיות סמויה, שרעבה להישגים מדידים, שאפשר להתהדר בהם. הישגים שלא באמת מספקים אף פעם, הישגים שנמצאים בלב קיומו של האדם בחברה המערבית המודרנית.
     
    אפשר גם בסדנאות לחפש רגעים כאלו של חסד- ולפעמים גם למצוא.
    את זה אני מאחלת לכלנו לשנה הבאה.

    ----------------------------------------------------------------------------------------------

    האם אוהבי עץ ועיבוד עץ הם גם אוהבי עצים?

    מערכת יחסים מורכבת ועתיקה התקיימה מאז ומעולם ומתקיימת גם היום בין המין האנושי לבין היער, החורש, העץ הבודד והעץ המעובד. התרבות האנושית, מראשיתה, פסעה יד ביד עם העץ. העץ היה החומר ההנדסי הנגיש ביותר, הנוח ביותר לעיבוד והמתאים ביותר לסיפוק רבים מצרכי האדם. 

    העץ שימש כחומר גלם להקמת מבנים, גדרות ואוניות, כחומר להכנת כלי זין וכלי עבודה, כחומר בעירה לבישול ולחימום וכמקור למזון. העץ העומד שימש גם כהגנה מפני פגעי מזג האוויר וכאמצעי להכרזת בעלות על קרקעות.

    לאורך אלפי שנות ההיסטוריה האנושית לא נוצר הצורך לבחון את אופן ניצול העץ או לחילופין להשפיע על קצב ואיכות הגדילה שלו. ההיצע היה תמיד גדול לאין שיעור מהביקוש

    רק במאה השנים האחרונות הופר האיזון בין צריכת העץ לבין קצב התחדשותו. רמת החיים עלתה, מספר תושבי העולם עלה ועימם הביקוש למוצרי עץ בכלל ולמוצרי נייר וקרטון בפרט. במדינות המפותחות צורך אדם כארבעה טון עץ לשנה. כמחצית מצריכה זו הנה עבור מוצרי ניר. 

    שני תהליכים אפשרו לבני האדם, עד לשנים האחרונות, להתעלם מהידלדלות היערות כמקור לחומר הגלם עץ; ראשית השימוש הגדל בשמני אדמה (נפט) כמקור חלופי לאנרגיה ושנית, התפתחות הטכנולוגיה בכלל וטכנולוגית הדבקים בפרט. אלו הובילו להתפתחות האדירה בייצור לוחות לבודים ומורכבים וממילא לזינוק ביעילות ניצול העץ.

    אך המציאות היום היא שיערות העולם נפגעו באופן בלתי הפיך וממשיכים להיות מנוצלים ללא אבחנה ואף מושמדים. מרבית יערות העד מצויים בעולם השלישי, שם האוכלוסייה מתמודדת עם בעיות קיומיות קשות. התושבים שורפים יערות כדי לפנות שטחים לחקלאות או לבניה וכורתים יערות לצורכי מסחר והכנסת מטבע זר. כשיער מקורי נכרת מנוצלים למסחר רק כ – 3% מהגזעים, אלו שהנם מזנים מוכרים ומבוקשים בשוק העולמי.

    גם יערות באזורי אקלים ממוזג מנוצלים ללא רחם. קיים אמנם ייעור מלאכותי, בעיקר בצפון אמריקה אך זה נועד בעיקרו לייצור עץ לתעשיית הניר. אין ייעור שנועד לחדש את אוצרות הטבע של העצים הקשים (רחבי העלים) שהם הם היער.

    העץ כבר אינו מובן מאליו ובהרבה תחומים שבהם העץ היה ברירת המחדל ואולי אף האפשרות היחידה, פונים היום לחומרים אחרים. משתמשים בלוחות עץ מעובד לבניית רהיטים ולנגרות בנין, משתמשים במתכת ובבטון לבניה ומשתמשים בפלסטיק לריהוט גן, לכלי אוכל ועוד ועוד.

    אבל יש מקום שבו אין תחליף, לא ליער הניצב ולא לעץ המעובד.

    אלו מאתנו, שהעץ (במובן עצה) הנו עבורנו חומר הגלם בעבודה, לנו העץ עושה משהו, הניחוח שלו בשעת העבודה, המגע המשיי אחרי גימור, החמימות, הקרבה לטבע, עבורנו אין תחליף לעץ הגושני, המלא.
    גם עבור הלקוחות שלנו, אלו שרוצים להעניק לביתם את אותה האווירה המופצת על-ידי מוצרי העץ, אין תחליף.

    והיער מצדו; ממלא תפקיד אקולוגי חיוני להמשך קיום העולם כמו שאנו מכירים אותו מחד וממלא את ליבנו התפעמות כשאנו מטיילים בינות לעצים, דיירי היער, מאידך.

    נכון להיום נעשה מעט מדי להצלת היערות. אך למזלנו, העץ הנו אוצר טבע מתחדש ובניהול נכון אפשר עדיין להציל ולחדש את היער העולמי. במקביל, מתרחש תהליך, שילך ויגבר, בו העץ הופך לחומר גלם יקר יותר משהיה, רב ערך יותר והשימוש בו הולך ונעשה בררני יותר.

    ולשאלה בה פתחנו, האם אוהבי עץ ועיבוד עץ, הם גם אוהבי עצים? בודאי ובודאי שכן, איך אפשר אחרת?!?

    _____________________________________________________

     

    ט"ו בשבט, חג האילנות, בארה"ב ובמדינות נוספות
     
    בסוף אפריל, מציינים בארה"ב את "יום העץ" הוא Arbor Day,
    Arbor בלטינית = עץ,

    יום העץ הראשון התקיים ב - 10.4.1872 במדינת נברסקה שבארה"ב, מדינה שבמאה ה – 19 היתה בעיקרה מישורים חשופים.  
    זו היתה יוזמה של עיתונאי, עורך ה -  Nebraska City News ופוליטיקאי, בשם סטרלינג מורטון (Sterling Morton),
    אדם שבפעילותו הציבורית, עסק בקידום טכנולוגיות חקלאיות ואף כיהן כשר החקלאות במדינתו, נברסקה.
    מורטון הטיף לנטיעות רחבות היקף, נטיעות של עצי פרי, עצי נוי ועצים כשוברי רוחות.
    בהיותו שר החקלאות של נברסקה, הציע מורטון למסד יום נטיעות במדינה.
    הוא קיווה שמעבר לנטיעות למעשה, ישמש יום זה לפיתוח מודעות הציבור לחשיבותם הרבה של העצים כמניבי פירות, כנותני מחסה וצל, כמשמרי קרקע, כמקור דלק וכנוי.
    היוזמה הוכתרה בהצלחה עד כדי כך, שביום העץ הראשון ניטעו בנברסקה למעלה ממיליון עצים. 
    למרות זאת, חלפו שלש עשרה שנים נוספות עד למיסוד יום החג.
    התאריך שנבחר היה ה-22.4, יום הולדתו של מורטון.
    משך השנים הצטרפו מדינות נוספות לנברסקה, כשכל אחת בחרה בתאריך המתאים לאקלים המקומי. כיום מציינות את יום החג כל מדינות ארה"ב.
    בשנת 1970, כמאה שנים לאחר יום העץ הראשון, הכריז הנשיא דאז, ריצ'רד ניכסון, על יום שישי, האחרון בחודש אפריל, כתאריך הלאומי לציון יום העץ.
    כיום מספק האירגון הלאומי האמריקאי ליום העץ, מדי שנה, כ – 18 מיליון שתילי עצים לנטיעות.
     
    גם באוסטרליה מציינים את יום החג תחת אותו השם: Arbor Day
    החג צוין לראשונה ב – 20 ליוני 1886 באדלייד שבדרום אוסטרליה. היוזמה היתה של אדני בראון, מי שהיה אחראי לשימור היערות במחלקת היער של דרום אוסטרליה. עם השנים התפשט החג לשאר חלקי אוסטרליה ואף עוגן בחוק בשנת  1919.
     
    לחג העץ, או כפי שאנחנו קוראים לו, חג האילנות, יש מקבילות בעוד תרבויות ומדינות בעולם.
    ביפן מציינים שבוע ירוק,
    בקוריאה זהו שבוע האהבה לעץ,
    ביוגוסלביה זהו שבוע הייעור,
    בהודו - הפסטיבל הלאומי לנטיעות עצים,
    באיסלנד - יום הייעור של הסטודנטים,
    ובישראל כמובן - ט"ו בשבט.

    --------------------------------------------------------------------------------------- 

    נגרות עם ילדים

    כשהורה קונה לפעוט מפתחות פלסטיק, גדולים וצבעוניים, הוא מצפה שהילד ישמח בהם לאורך זמן. 
    הנחה המבוססת על עיניינם האינסופי של פעוטות במפתחות אמיתיים. אבל זה לא מה שקורה.

    ילדים רוצים את הדבר האמיתי, הם רוצים טלפון אמיתי ומקלדת אמיתית וגם כלי עבודה אמיתיים. 
    הם ממש לא רוצים לשמוע את המילים המקוממות "כשתהיו גדולים..."
     
    כבר מגיל צעיר יכולים ילדים לעשות נגרות אמיתית.
    עם יד מכוונת ועין משגיחה ועם חופש לחקור את הכלים ואת החומר ואת דרכי המפגש בינהם.
    ילדים קטנים יכולים ללטש ולהדביק ולדפוק מסמרים.
    מרגע שהם יודעים לקרוא מספרים, הם כבר בשלים גם למדוד ולסמן ואז לנסר ולקדוח ולבנות מוצרים של ממש.
    חווית הנגרות בונה אצל הילדים תחושת ערך ותחושת בטחון ביכולת שלהם להשתלב במה שנחשב עולם המבוגרים. 
    חשוב להם להרגיש גדולים ויכולים.
     
    ילדים אוהבים את עבודת העץ, זו חוויה כל-כך שונה ממה שקורה בביה"ס.
    בעבודת הנגרות כל החושים משתתפים. הילדים מריחים את העץ, שומעים את חיכוך המסור בעץ ואת מכת הפטיש במסמר, 
    הם רואים את דוגמת סיבי העץ וחשים את החיספוס והחלקות של העץ בשלבי העיבוד השונים ומרגישים את המשקל שלו.
    בשונה מהעבודה הדו-מימדית בציור, צביעה והדבקות, בנגרות פוגשים הילדים את התלת מימד.
     
    בניית מוצר שימושי שזוכה להערכה ממעגל המבוגרים ומשמש בחיי היומיום, נותן לילד המון סיפוק,
    כך גם לגבי מוצר שנותנים במתנה.
     
    גני ילדים רבים כוללים לצד פינות היצירה השונות, פינת נגרות.
    חבל שעם המעבר לבית הספר, סדרי העדיפויות משתנים, הדגש מושם על למידה עיונית.
    מלאכת הכפיים, המעשירה כל-כך, נדחקת לשוליים.
    הנטיה הזו הולכת ומקצינה עם הגיל.
    רבים הילדים הגדלים להיות חכמים ומצליחים בלימודים אבל חסרי אונים בעולם הפיסי
    ורבים הילדים שמתקשים בעולם העיוני ולא ניתנת להם ההזדמנות להצטיין בעולם מלאכת הכפיים.
    תנו להם לנגר.
      סדנאות נגרות אומנותית  
      מבוא למסור נימה
      סדנת רוטר  
      גלריה - טליה
      גלריה - סדנאות נגרות
    חדשות
    שנת הפעילות 2016-2017
    סדנאות נגרות אומנותית למבוגרים,
    הנחייה  אישית, קבוצות קטנות.
    הקבוצות המתחילות אחרי החגים
    מלאות. ניתן להירשם בהמתנה.







    קורס מבוא למסור נימה

    קורס מבוא למסור נימה
    מתוכנן להיפתח ב - 8.5.17,
    ימי שני אחת לשבועיים,
    קורס ערב 17:0-21:00
    מוזמנים לשריין מקום.






    אתר זול
    בניית אתרים ומערכות ניהול